אחד הדברים שקשים ביותר לקבל ולהאמין שחיים עם בן זוג שנים רבות, שהוא לא אותו בן זוג שבחרתי וחייתי אתו, אלא שהוא עבר שינוי קיצוני והשתנה, עד כי החיים עמו נעשים לא נעימים ומלאים חששות. אנו רגילים כי במחלות גופניות יש סימפטומים גופניים, לעומת זאת במועקה ולחץ, לא ניתן לראות סימנים. המשך החיים עמו יכולים להביא עמם סבל רב עד כדי סיכון. כזה הוא סיפורם של דן ויעל.
הסיפור של דן ויעל הוא בדיוני ומבוסס על מקרים שונים בהם נתקלתי.
המאמר נכתב בלשון זכר, מאחר ותופעה זאת שכיחה יותר אצל גברים.
דן ויעל, זוג בשנות השלושים לחייהם עובדים בהייטק, נשואים מעל 10 שנים והורים לשני ילדים. הגיעו לטיפול בעקבות משבר אמון, בו דן האשים את יעל שהיא בוגדת בו. משום מה האשמה זאת לא הייתה דומה להאשמות אחרות שהכרתי מבני זוג אחרים, דבר שהדליק אצלי נורה אדומה.
יעל פתחה ואמרה: אני אוהבת את דן ועד לפני מספר חודשים הייתה לנו זוגיות נהדרת. פתאום הכול התהפך, אני לא יודעת מה נפל עליו. הוא החל להתקשר אלי מספר רב של פעמים למקום העבודה ושאל איפה אני. אני לא יכולה לעבוד ולענות למבול הטלפונים שלו ואם אני לא עונה אז מגיעות האשמות. כל ההוכחות שאני מספקת פסולות בעיניו ודן מאמין שאני בוגדת בו.
דן חזר וטען שיעל בוגדת בו, על אף שאין לו הוכחות לכך.
בדקתי עם דן ויעל האם משהו השתנה בתקופה האחרונה בחייהם. יעל טענה שהיא קודמה בעבודה, אולם דן מאוד פרגן לה ויחד עם זאת חלה עלייה בחשדנות שלו.
דן נמצא במצוקה שאינו מודע לה. אם במחלות גופניות יש סימנים ברורים ונתן לקבוע אם יש מחלה או לא. במועקה רגשית אין סימנים ברורים והבדיקה יותר מורכבת ומבוססת על התרשמות אישית, שמסתמכת על ראיון קליני עם אנשי מקצוע שהוסמכו לכך.
דן לא רואה את המציאות בעיניים אובייקטיביות בריאות, אלא בעיניים הגורמות לו לחוש חרדה וסכנה מהסביבה הקרובה לו ביותר. הוא מתנהג בחשדנות לא מבוססת ומפרש את המציאות שהאנשים הקרובים לו ביותר חורשים רעה. הוא לא סומך על נאמנותה של יעל ומאשים אותה בבגידה ללא הצדקה. הוא נוטה לפרש את המציאות לפני תחושותיו ולא לפי המעשים ולכן ראיות לבגידה אינן בעלות חשיבות עבורו. הצגת עובדות רק מקצינה את חוסר האמון שלו. הסביבה הקרובה רואה את מצוקתו, רוצה להיות שם בשבילו, אך מגלה חוסר אונים בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו וגלויי העוינות כלפיהם. יעל מנסה להכחיש את אשמותיו, אך זה לא עוזר לה להפחיתן, אלא להיפך.
כיצד נתן להסביר זאת?
דן תפקד עד להתפרצות המועקה הנפשית באופן סביר. הוא היה בן זוג מפרגן ואוהב, אב מעורב וחבר טוב. בעקבות מצב לחץ הופיעה אצלו הדרדרות בתפקוד האישי, החברתי, התעסוקתי והמשפחתי.
מחקרים מראים כי יש קשר בין מצבי לחץ להתפרצות סימפטומים של מצוקה הבאים לידי ביטוי באפיזודה המבטאת משבר נפשי.
דן סירב לפנות לאבחון קליני וסירב לקבלת טיפול תרופתי, כחלק מהכחשת הבעיה. יעל לא רצתה להתנות את המשך יחסיהם בכך שדן ילך לאבחון קליני, היא לא רצתה לוותר על הקשר שלה עם דן והייתה נכונה להמשיך ולסבול כדי לקיים את הקשר, אולם נזקקה להדרכה ולתמיכה. לכן הוחלט שכל אחד מבני הזוג יקבל טיפול בנפרד וכן מדי פעם יפגשו לטיפול זוגי.
הזוג הבין כי התהליך הטיפולי יהיה ארוך וידרוש סבלנות רבה. השינוי בטיפול היה איטי. תחילה נראה שהמצב ממשיך ללא שינוי. רק לאחר תקופה ארוכה החלו להופיע ניצני שינוי ונתן היה לעבוד על היחסים בין דן ויעל.
השלב הראשוני בטיפול בדן היה רכישת אמון ובניית ברית טיפולית, שלב זה היה ארוך בו שחזרנו חוויות ילדות כאובות. הוריו של דן התגרשו שהיה בן חמש. הקשר עם אביו נותק ואילו אמו נשאה שנית, וגילתה פניות נמוכה לצרכיו ורגשותיו. בהמשך דן הבין כי הבעיה היא פנימית ולא חיצונית. אז הוא היה נכון לעבור אבחון קליני ובעקבותיו לקבל טיפול תרופתי שהטיב עמו.
יעל חשה בלבול, עומס רב ובושה. היה צורך לעזור לה להיפטר מהבושה ולהיעזר בסביבה הקרובה שתתמוך בה, תסייע לה ותהווה אוזן קשבת. כמו כן למדה יעל לצאת ממצב של התגוננות וניסיונות שווא ל"רצות" את דן, למצב נורמטיבי, בו נתן לתפקד מבלי לחשוש מפרשנויות וחשדות לא מבוססים. היא למדה לשמור על מרחב אישי, בו היה מקום לשמור על שגרת חייה. בנוסף שמשה מקור תמיכה לדן והייתה שם בשבילו מתי שצריך וכן המשיכה לטפח את ה"יחד" הזוגי והמשפחתי.
בטיפול הזוגי נקבעו גבולות בהם נקבע מתי דן יתקשר ליעל לעבודה וכיצד ישמרו על גבולות אלו. במהלך הפגישות היה ניסיון להכניס את הזוג והמשפחה למן שגרה שתאפשר יציבות, תוך אמונה שהבעיות יפתרו עקב בצד אגודל.
יעל ודן הצליחו לגבור על אפיזודה זאת בכוחות משולבים מאחר שלא רצו לוותר על הזוגיות שלהם. התהליך כולו נמשך כשנתיים. הם מודעים כי אין ערבות לכך שאפיזודה זאת לא תחזור בשלב כל שהוא, אולם הם יודעים שהם יוכלו לה.
כתבה: רונית כהן זמורה
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת